היי,
אתמול היה יום מרגש. התעוררתי בבוקר והדלקתי מיד טלויזיה. מראים לנו קטע או מעבירים פיסת מידע ואח"כ צריך למלא/לבזבז זמן מסך אז מריצים את זה שוב ושוב. כל הזמן רצות כתוביות למטה על המסך. זה עושה לי סחרחורת. אני צריכה לצאת עם הילדה היום לדיזינגוף. הבטחתי לה אז דווקא היום מכל הימים כשרק רוצים לשבת מול המסך אני לא יכולה.
יצאנו בכל זאת, כי הבטחתי, והייתי די צמודה לרדיו דרך הפלא-פון, פחות או יותר מעודכנת. חוששת לאורך כל הדרך שמשהו ישתבש. אולי יפגעו בו, אולי ביסעור תהייה תקלה והוא יפול כמו עוף ירוי מן השמיים. אולי להורים תהייה תאונה חס וחלילה. למה הסבא נסע ברכב ? הוא לא פחד מתאונה ? רק שהכל יעבוד בשלום. אני בחרדה. אבל זה לא דבר חדש. זה משהו שאובחן כבר מזמן ונורא קשה לחיות איתו עם הפחד הזה המשתק, המגביל. מעניין אבל שגם דובר צה"ל/ראש הממשלה ובכל מי שפיקח על מבצע הזה המשיך לומר שגלעד שליט עדיין לא בידינו למרות שאחרים ידעו לסםפר שווקא כן. הם היו זהירים מאוד, כמו שלא אומרים מזל טוב לפני שהשילייה יוצאת אחרי הלידה כך לא בירכו על המוגמר עד שלא היו בטוחים. עד שלא ראו ובדקו שהוא בסדר.
זה לא פשוט להסתובב בדיזינגוף או בכל איזור שבו זוכרים שהיה בו פיגוע. דווקא ביום כזה. הייתי בהריון עם הגדולה כשהיה הפיגוע במעבר החציה בדיזינגוף. חשבנו באותו יום ללכת להסתובב אבל בסוף חזרנו הביתה ושמענו שהיה פיגוע. זה לא פשוט השחרור הזה של המחבלים.
חזרתי הביתה והספקתי עוד לראות כמה קטעים על גלעד שליט, את הנאום של הבא נועם. את האגואיסטיות של אותו אדם שהגיע כדי לראות את גלעד ואפילו ראיינו אותו בטלויזיה. אותו אדם שהתייחס לגלעד שליט כאילו היה "סלב" ולא אדם שהיה חטוף כ"כ הרבה שנים. הוא אמר "אני רציתי לראות, לגעת", "אני עקבתי כל השנים" לא היתה שם שוב התחשבות במב שגלעד צריך.
בלילה לא יכולתי לישון. פחדתי נורא מסיוטים. מהסיוטים שלי ומהסיוטים של גלעד. היה ברור לי שזה שאומרים שמצבו של גלעד טוב זה לא אומר כלום. הדברים כשיצופו לא יצופו מיד. אולי יקח לזה זמן אולי בלילה הראשון אבל לא בשעות הראשונות שמאוד נורמלי שאדם במצב כזה רוצה להראות ולהוכיח לכולם כמה שכל נורמלי אצלו ושהוא שרד.
קצת מזכיר לי איך אנשים בזמן שבעה כל כך חזקים ומחזקים את הבאים לבקרם אבל מתפרקים לרסיסים ברגע שאחרון המנחמים עוזר את הבית והשבעה נגמרת. להבדיל אלפי הבדלות, אני מדברת על מצב נפשי שבו אדם מתפרק לא ברגע האמת אלא דווקא אחריו. חששתי ללילה הזה. אפילו חשבתי איך הם ילכו לישון ? האם גלעד ילך לישון בחדר שלו וההורים בחדר שלהם ? וכשהוא יזעק את סיוטיו הם ירוצו אליו ? "רציתי להציע" שישנו כולם ביחד. בסלון. עד שגלעד בבוא היום ילך לבד לחדרו כשהוא ירגיע שהוא יכול לישון לבד... מה אני מבינה ? זה מה שהייתי עושה קצת מזכיר את עקרון הרצף אבל אין זמן טוב מזה ליישם אותו. מה עושה "ילד/חטוף לשעבר" כשהוא מתעורר באמצע הלילה וחוש ההתמצאות מבולבל והוא יודע/לא יודע איפה הוא והוא חושב שאולי הוא חולם בכלל ואולי הוא לא בבית....
לי לא היו סיוטים. אני מקווא שגם לגלעד לא. אבל היתה לי שינה טרופה עם חלומות קשורים-לא קשורים לחזרתו של גלעד הביתה. בצל האירוע בטוח.
גם האיומים והנאומים של העזתים לא הועילו לי. ומי שהיה תמים דיו בשעות הבוקר המוקדמות שאולי יש כאן פתח למשוא ומתן מדיני. שאולי בסופו של דבר נתקדם כאן לאיזו הדברות מעוותת. התפקח מהר מאוד בשעות אחה"צ המאוחרת וראה כמה הדבר הזה הוא פנטזיה.
הייתי די מופתעת מהתשובה של גלעד שליט למראיינת המצרייה שלו שניסתה להקביל בדרך מטומטמת ממש (איך אנשים יכולים להיות כ"כ מטומטמים ???) את התנאים שלו לתנאים של האסירים והיא שאלה אותו משהו והוא ענה שלא בדיוק לשאלה אבל תשובה כ"כ חכמה...."בטח שאני רוצה שהם ישתחררו יחזרו לבתים שלהם (ואני חושבת לעצמי אופס...פליטת פה ראשונה)....רק שלא ימשיכו להלחם בנו...." אין תשובה חכמה מזו שרק מראה לעולם שאדם ישראלי יהודי שהיה כלוא במשך 5 שנים ו-4 חודשים (נועם שליט אמר שהוא היה חטוף 4 שנים ו-4 חודשים) משתחרר ומחוטפיו ואומר שהיה שמח שיחזרו הביתה אלא שלא ילחמו בנו. שלא יחזרו לפגוע בנו את זה העולם צריך לראות. את משאלת הלב הזאת. לעזאזל תנו לנו לחיות בשקט.
יום טוב
לטובת התחביב היקר והנה הגיעה בר המצווה של הבן והוא לא רוצה לשמוע אפילו על אלבום ידני. מה אני אעשה עכשיו עם כל החומרים שצברתי אני לא בדיוק יודעת.
